תולדות אמנות יציקות הגוף

היציקות הראשונות

תקריב יציקת ידיים

בסטודיו חותם הגוף

יציקת גוף (׳לייפקאסטינג׳ או ׳בודיקאסטינג׳ באנגלית) היא אמנות המנציחה את גוף האדם על ידי יצירת תבנית ישירה על הגוף ולאחר מכן מילוייה באבן, גבס, מלט, ברונזה וכו’. יש הקוראים לה ׳אמנות הנצחת הרגע החי׳ ויש המכנים אותה ׳צילום / דיוקן תלת-מימדי׳.​

 

תהליך היציקה הייחודי מאפשר לכידת פרטים כה זעירים, עד שניתן לחוש את מרקם העור. שום צילום לא יוכל לתפוס במדויק את האיכות והיופי של יציקות הגוף; רק חשיפה אליה במציאות תגרום לצופה להעריך את איכותה ויופיה של אמנות זו.​

מדובר באמנות עתיקת יומין עם פופולאריות הולכת וגואה החל מהמאה ה-19 עד ימינו. כיום אפשר לראות פסלי יציקות גוף כמעט בכל מקום בעולם - במוזיאונים, בבתים פרטיים, ובמרחב הציבורי. בישראל, לעומת זאת, רבים טועים לחשוב שמדובר בטרנד חדשני ואזוטרי, ולא יודעים שהאמנות המיוחדת הזאת החלה ממש כאן, בארץ ישראל של לפני 10,000 שנים . . . 

יציקות הגוף הראשונות

אמנות יציקות הגוף תועדה לראשונה ב׳ספר האמנות׳ (Il Libro dell’Arte) של צ׳נינו צ'ניני, שנכתב ב-1,392. בספר מתאר צ׳ניני טכניקות יצירה בתחומי אמנות שונים כפי שהיו נהוגים במאה ה-14 (באיזה סוג של עצמות להשתמש להכנת פנלים לציור? איך להכין צבע? איך לייצר מכחול? איך להכין דבק? איך לצייר שיער? ועוד סוגיות שעניינו אמנים בתקופתו).

 

בפרקים על יציקות דיוקן (״מסיכות חיים״) הוא מתאר תהליך עבודה מסובך הכולל גילוח כל שיער הראש והפנים, שימוש בצינורת כסף או נחושת לנשימה, תפירת שרוול בד מסביב לראש המודל והכנת תבנית היציקה מטיח מבולוניה (שחייבים להוסיף לו מי ורדים פושרים במידה והיציקה נעשית לאדם רם מעלה כמו קיסר או אפיפיור!).

 

יציקות גוף שלם היו מסובכות עוד יותר וכנראה שגם גרמו לכוויות לגוף המודל...

הגולגלות המכויירות מתקופת האבן החדשה

(התקופה הניאוליתית הקדם-קירמית ב')

כאמור, אמנות יציקות הגוף החלה אלפים רבים לפני סיפרו של צ׳ניני, עוד לפני האלף השביעי לפני הספירה. אבל, בשונה מהתהליך המתואר ב׳ספר האמנות׳, יציקות הדיוקן הראשונות לא נעשו על אנשים חיים, והיו חלק מפולחן אבות.

מחפירות ארכיאולוגיות באתרים ניאוליתיים שונים באזורנו (ביסמון, יפתחאל, יריחו, וכפר החורש בישראל, עין ע'זאל בירדן, תל רמאד ותל אסווד בסוריה, וכן בצ'טלהויוק וקושקהויוק  שבאנטוליה), אפשר ללמוד שמנהג הקבורה בתקופת האבן החדשה היה להניח את המתים מתחת לרצפות הטיח של הבית. כעבור זמן מה נחפר שוב בור הקבורה, השלד נותק מהגולגולת ונקבר בחזרה, והגולגולת כויירה (פוסלה) בדמות הנפטר ונצבעה בפיגמנטים. יוצאות דופן הן הגולגלות המכויירות שנמצאו ביריחו, שלא רק נצבעו אלא גם שובצו בקונכיות.

ארכיאולוגים סבורים שלשימור גולגלותיהם של האבות היה תפקיד חברתי חשוב בהעברת זכויותיהם המעמדיות של מנהיגי החברה אל יורשיהם. הגולגלות המכויירות (המפוסלות) נשמרו על ספסלים בבית למשך תקופה מסוימת, בה השתרש מעמד היורש והוא קיבל את מעמדו בחברה. לאחר מכן, כשפחת הצורך בדמות האב, היה נערך טקס נוסף, בו הוטמנו הגולגלות בבור נפרד, בתחום הבית או בסמוך לו.

מעבר לתפקידן כ׳משמרי מעמד חברתי׳, הגולגלות המכויירות הונחו בבית כדי שיהוו השראה ליורשים להמשיך את דרכי אבותיהם- מנחות אותם בהחלטות השונות בחיי היום-יום. 

גולגלות מכויירות אלו מסמנות את ראשית דרכה של אמנות הלייפקאסטינג - יציקות הנעשות בכדי לשמר את זכרון גוף האדם.

פולחן אבות במזרח הרחוק ואפריקה

נוהג פולחן המתים ושימור זכר האבות, במיוחד בקרב המעמדות הגבוהים, הוא תופעה רווחת בתרבויות רבות ומגוונות. בסין, למשל, נמצאו גופותיהם המפוסלות בטיט של מלכים, מתקופה המתוארכת ל-5,000 לפנה"ס. המלכים המתים הושמו בתוך מקדש

 

דוגמה נוספת היא הריקוד היפני המסורתי "בון אודורי" (Bon-Odori), אשר במהלכו עוטים הרוקדים מסיכת איפור שכמעט ואינה זזה: זהו חיקוי מדויק למסכות שנהגו לפסל שם על גולגלות המתים.

 

גם היום, באזורים מסוימים באפריקה (למשל, בבתי קברות באזור זימבבווה), מפסלים את המתים בבוץ וקוברים אותם כשגופו של המת מתחת לאדמה, ופרצופו המפוסל נותר מחוץ לה.

גולגלות מכוירות מיריחו

מסיכות תל אסווד

מסיכות יפתחאל

 צילום: יולי שוורץ, רשות העתיקות

מסיכת המוות של הפרעה

תות ענח׳ אמון (1223 לפנה״ס)

עדיין נחשבת לאחת מיצירות

האמנות הידועות ביותר בעולם. ​

האימפריה המצרית

הפרעונים במצרים ובני מלוכה בני זמנם אהבו להנציח את צלמם ביציקות של מתכות יקרות. אנו יודעים בוודאות שרצועות גזה (פיסות בד שקופות ממשי, פשתן או כותנה) טבולות בטיח שימשו כדי ליצוק את שרידי הפרעונים של מצרים, כדי להתאימם בשלמות לסרקופג שהיה אמור לשאתם אל העולם הבא.

 

בחפירות 1912 בעיר הנטושה אחטטון, התגלה הסטודיו של האמן תותמוס, שהיה פָּסַל החצר הרשמי של הפרעה המצרי אחנתון (בעלה של נפרטיטי). התגלית המפורסמת ביותר מהסטודיו היתה פסל ראש מרהיב של נפרטיטי. בנוסף, התגלו גם 22 יציקות ששימשו את הפָּסַל כתחקירי-דיוקן לפסלים של בני המלוכה, שכללו דיוקנאות של אמנחותפ השלישי (אביו של אחנתון), קיה (אשתו השניה של אחנתון) ושל אחנתון עצמו.​

תגליות אלו נותנות תוקף לאזור המקיף את ים סוף לזקוף לזכותו את תואר ׳האב המוליד׳ של טכניקת היציקה הישירה על גוף האדם בת 10,000 השנים, ואת תחילתה של אמנות יציקות הגוף.

הפרעה אחנתון

צילום: Keith Schengili-Roberts

המלכה נפרטיטי

צילום: Keith Schengili-Roberts

הפסל המפורסם

של המלכה נפרטיטי

אישה לא מזוהה

צילום: Keith Schengili-Roberts

קיה

צילום: Keith Schengili-Roberts

אמנחותפ השלישי

צילום: Keith Schengili-Roberts

למרות שלמרבית העם היושב בישראל הרעיון של יציקות ידיים וגוף נראה חדשני ומהפכני, מדובר באמנות עתיקת יומין שזוכה לפריחה חסרת תקדים כבר 300 שנה ברחבי העולם.
מה שרוב העולם לא יודע, זה שאמנות זאת החלה ממש כאן, בארץ ישראל של לפני 10,000 שנים.
Please reload

יציקת גוף היא:

חוויה בלתי נשכחת לכל הגילאים

אילת 22 / אליפלט 23, קומה ג׳, תל אביב-יפו

פתוח 7 ימים בשבוע | בתיאום מראש בלבד

050-597-8765

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon
  • Google+ Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Pinterest
  • instagram